זמן לחשבון נפש, רק שזה יותר כמו התחשבנויות קטנות שאני עושה בראש עם כל האנשים שסביבי. כולם כאן בשבילי, וכולם אוהבים, אותי, אני יודעת. רק רק שלא תמיד מילים ומעשים מסונכרנים זה עם זה. גם אצלי אני מניחה. כבר יומיים שאני עסוקה בלהגיד שהכל בסדר כשכל מה שאני רוצה זה להסתגר שוב מהעולם. לא מנסה כלום וגם כשכן, לא מוצאת בזה תכלית. בלה בלה בלה, רחמים עצמיים ועוד קצת. צריך לצאת מהדיכאון ולעשות סדר בהכל, אבל אין לי אומץ ואין לי אנרגיה ואין לי חשק. עצבנית מבחוץ, בוכה מבפנים, ראיתי מיליון פרקים של גוסיפ גירל היום וגם לזה כבר אין לי כוח. יש המון פתרונות אפשריים, אז למה הכל נשמע כמו תירוצים? אני הולכת לפרסם את הבלוג הזה? זה רק יעלה עוד שאלות והדבר האחרון שבא לי זה לדבר כרגע. ההורים שלך מכעיסים אותי, בעלי מכעיס אותי, אח שלך הכעיס אותי הרגע. הם לא יודעים את זה. מזל שיש לי אותך ואת עדי להישען עליכן. אני צריכה קצת רגש נשי וסימפטיה. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר. בסוף זה יהיה נכון, נכון? אל תשאלי מה קרה... אני לא יודעת לענות על זה. אל תנסי לעזור... גם זה יחלוף, כמו תמיד. רק תגידי לי שהכל בסדר.