יום שישי, 17 בספטמבר 2010

ובנושאים מעודדים יותר:
אתמול התקשרה אלי בחורה ישראלית שקבלה את הטלפון שלי ממישהי שאני מכירה ובעלה צריך עבודה על איזה קטלוג, אז אני נפגשת איתו היום אחה"צ, נקווה שיצא מזה משהו.

אגב, התחילה העונה החדשה של גוסיפ גירל, נקווה שתהיה יותר טובה מהקודמת, חוץ מזה כבר יש די הרבה פרקים של Project runway
וכמובן, אני שוב ממליצה על קומיוניטי, עוד מעט מתחילה העונה החדשה, וזה גם ישפר לך את המצב רוח.
אני עשיתי בשבועיים האחרונים מרתון 4 העונות של Mad man, אחלה סדרה. וחוץ מקראש על שמלות משנות ה50-60, שכבר ממילא די היה לי, וחלומות קצת מוזרים, לא נרשמו שינויים במצב הרוח.

זה הפרוייקט של אתמול+קצת היום:
קניתי את השמלה הזאת בחנות יד שנייה, בתור שמלת פסים חמודה, ורק כשהגעתי הבייתה שמתי לב לתווית והבנתי שקניתי מדי ביה"ס ושזה יהיה קצת מוזר ללכת איתה AS IS, אז העברתי אותה שיפוץ שאני מאוד מרוצה ממנו:




לפני
לפני
אחרי
אחרי
אחרי




אוי דידס, אני לגמרי מכירה את התחושה הזאת, שכאילו הכל אמור להיות בסדר אבל את רק רוצה לדפוק את הראש בקיר ולא יודעת למה. 
ואת אומרת לעצמך שאת לא מסכנה והחיים שלך טובים, במיוחד בהשוואה לבעיות האמיתיות של אנשים אחרים, אבל עדיין לא טוב לך.
אצלי זה יותר בנושאי- מה יהיה עם החיים שלי, לרוב משולב עם PMS.
למרות שדווקא באוז, חוץ מכמה תקופות משבר, המצב רוח שלי די בשליטה, כנראה יותר קל להדחיק כאן.. אבל מידי פעם התסכול עולה על גדותיו.
ומותר לך להיות בדיכאון או עצבנית, גם בלי סיבה, וזה בסדר להגיד לאנשים אחרים שהם מעצבנים אותך, גם אם זה ממשהו טפשי. מי כמוני יודעת שזה לא בריא לשמור בבטן.
יש מצב לשלוח לי פרוסה (או שתיים) מהעוגה?
בפוסט הבא- עדכונים
אם את צריכה לדבר בלייב, אני כאן
אוהבת מלא
טוב, טוב, קצת נסחפתי. רשף עיצבן אותי ויום שלם של גוסיפ גירל עשה אותי יותר מדיי דרמתית. סתם התפרצות. סך הכל אני בסדר. אז כן, יש רשימה של דברים שלא כלכך מסתדרים כרגע, כמו השעון חורף הארור שמוציא אותי מאיפוס, והתואר הטיפשי הזה שאין שום דבר לעשות איתו, מה שמוביל ללקום בבוקר בלי מסגרת לקום אליה, ולהיות לבד בחגים, אז אני מודה שהמצב רוח שלי לא בשמיים, אבל אני לא שרוייה בדיכאון כמו שאני רוצה להאמין, עד כמה שמפתה להיות הגיבורה הטרגית, חייו של צ'אק בס, הם חיים פיקטיביים של דמות בסדרה ולי דווקא יש חיים לא רעים. אז לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שקרו לי השנה. לזכור את הלחץ הנוראי של הפרוייקט גמר ולדעת שזה מאחורי ולעולם לא ישוב עוד. לדעת שיש אנשים סביבי שאוהבים אותי, גם אם הם לפעמים ילדים קטנים ומפונקים. גם אני לפעמים ילדה קטנה ומפונקת שמתקשה להתפשר. וכן זאת תקופת מעבר, וכן, כמשתמע משמה - היא תעבור. אז תודה על הקפה והעוגיות, האוזן הקשבת והכתף להתבכיין עליה. עוזר לי לדבר איתך, גם אם וירטואלית. להזכיר לעצמי שזה לא טוב לשמור בבטן. זהו שיחררתי. בואי נעשה עוד קפה, יש לי עוגת שוקולד ממכרת במקרר ותורך לספר: מה חדש אצלך?
זמן לחשבון נפש, רק שזה יותר כמו התחשבנויות קטנות שאני עושה בראש עם כל האנשים שסביבי. כולם כאן בשבילי, וכולם אוהבים, אותי, אני יודעת. רק רק שלא תמיד מילים ומעשים מסונכרנים זה עם זה. גם אצלי אני מניחה. כבר יומיים שאני עסוקה בלהגיד שהכל בסדר כשכל מה שאני רוצה זה להסתגר שוב מהעולם. לא מנסה כלום וגם כשכן, לא מוצאת בזה תכלית. בלה בלה בלה, רחמים עצמיים ועוד קצת. צריך לצאת מהדיכאון ולעשות סדר בהכל, אבל אין לי אומץ ואין לי אנרגיה ואין לי חשק. עצבנית מבחוץ, בוכה מבפנים, ראיתי מיליון פרקים של גוסיפ גירל היום וגם לזה כבר אין לי כוח. יש המון פתרונות אפשריים, אז למה הכל נשמע כמו תירוצים? אני הולכת לפרסם את הבלוג הזה? זה רק יעלה עוד שאלות והדבר האחרון שבא לי זה לדבר כרגע. ההורים שלך מכעיסים אותי, בעלי מכעיס אותי, אח שלך הכעיס אותי הרגע. הם לא יודעים את זה. מזל שיש לי אותך ואת עדי להישען עליכן. אני צריכה קצת רגש נשי וסימפטיה. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר. בסוף זה יהיה נכון, נכון? אל תשאלי מה קרה... אני לא יודעת לענות על זה. אל תנסי לעזור... גם זה יחלוף, כמו תמיד. רק תגידי לי שהכל בסדר.